בני דורי ואני הננו דור אחרון ליהדות פולין שלה הסטוריה של כאלף שנים, ושמאז תום ימי הביניים הייתה הגדולה והחשובה מקהילות יהדות התפוצות
אבי, גבריאל גולדברג ז"ל, נולד בורשה. הוא היה בנם הבכור של הוריו ואחריו נולדו דודי יעקב ז"ל, אברהם ומשה ז"ל ודודתי חיה ז"ל. כולם, והמשפחות אשר הקימו (למעט אברהם שלא הספיק להקים משפחה), נרצחו בידי הנאצים ועושי דברם בשואה. אמי, שרה גולדברג ז"ל, נולדה בלודג'. היא היתה בתם הבכורה של הוריה. אחריה נולדו דודתי איטה ז"ל, דודי מרדכי ז"ל, דודי ליאון ז"ל ודודתי יוכבד ז"ל. כולם, והמשפחות אשר הקימו ,נרצחו בידי הנאצים ועושי דברם בשואה (למעט דודי ליאון שמת משחפת בגטו). יוכבד נרצחה בהיותה בחודש השביעי להריונה ביחד עם העובר שנשאה. שרה גולדברג אמי ילדה לבעלה גבריאל גולדברג שבעה ילדים: ישראל ז"ל (1910), רחל ז"ל (1912), רוזה ז"ל (1916), פולה ז"ל (1918), חנקה ז"ל (1920), אני מרים (1924) ויצחק ז"ל (1926)
ילדותי היתה מאושרת וחסרת דאגות. אחיותי לימדו אותי קרוא וכתוב ובבית הספר הוכנסתי מיד לכיתה ב'. בזכות דילוגי על כתה אלף הספקתי ללמוד שנה אחת בבית ספר תיכון, עד בוא השנים הרעות .בבית הספר הצטיינתי בלימודי שפות: אנגלית, לאטינית, גרמנית, עברית. במקצוע חשבון התקשיתי. בגיל 13 הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית גורדוניה. בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין וכבשו אותה. כך ביום זה התחילה מלחמת עולם השנייה באירופה. במקביל למלחמתם של הגרמנים הנאצים בצבאות זרים הם נהלו מלחמה שניה של השמדת העם היהודי בכל האיזורים בשליטתם – השואה - שאנחנו הפכנו לקורבנותיה
בפברואר 1940 נאלצנו לעזוב את דירתנו הגדולה והמרווחת ולעקור לגטו לודג' בו הוקצו לנו שני חדרים קטנים במרתף. כשחוסל גטו לודג' נשלחנו ברכבת לאושוויץ (אני נשלחתי לאושוויץ לפני יתר בני המשפחה). אבי גבריאל ז"ל נרצח בחלמנו (1942). אמי שרה ז"ל נרצחה בבירקנאו –אושוויץ ( 1944). אחי ישראל ז"ל הגיע לאושוויץ עם אשתו ושלוש בנותיו רות (בת 8), גיטלה (בת 6) וז'אנט (בת ששה שבועות). אחרי שאשתו ובנותיו נרצחו בתאי הגזים ישראל התאבד מצער (הוא ניגש בכוונה לגדרות התיל המחושמלות). רוזה ז"ל ופולה ז"ל נרצחו באושוויץ בירקנאו יחד עם אמי שרה ז"ל. אחי יצחק ז"ל נורה באושויץ בזמן נסיון בריחה. מאושוויץ נשלחתי לברגן-בלזן ומברגן- בלזן נשלחתי לעיר מיהלטוייר שבעומקה של גרמניה, שם עבדנו עבודת כפיה בבית חרושת לחלקי אווירונים. משם שחררו אותי חיילי צבא ארה"ב –בתאריך 16 באפריל 1945. במשך שנים רבות חגגתי תאריך זה כיום הולדתי השני. מכל המשפחה שרדנו רק שלוש: רחל, חנקה ואני מרים. שלושתנו עלינו ארצה והקמנו משפחות וזכינו לילדים ונכדים. רחל וחנקה נפטרו בשיבה טובה. אני נותרתי לבדי, השורדת האחרונה מכל משפחתי הענפה
אחרי השחרור הגעתי לאיטליה ובה שהיתי כשנתיים. באיטליה פגשתי את בעלי יוסף סקוצנדק. התחתנו ב- 27 בנובמבר 1946 .ניסינו לעלות ארצה באוניה "מולדת " (עליה ב' ) בשנת 1947. בנמל חיפה לכדו אותנו הבריטים והגלו אותנו למחנה צבאי בקפריסין ,שם שהינו 13 חדשים, ושם נולד בננו הבכור חיים ב- 10 במרץ 1948. הגענו ארצה במסגרת התכנית "עליית תינוקות" וב-26 באפריל 1948 הפכנו לתושבי פלשתינה. ב- 15 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל ומאז אנחנו אזרחי ישראל. שתי אחיותי הגיעו ארצה לפני: חנקה גרה בתל אביב ,נשואה לשרגא ורחל גרה בקרית חיים נשואה ליהושע. יוסף ואני ותינוקנו חיים גרנו תחילה במחנה עולים ליד רעננה ומשם הועברנו לדירה ,בת חדר אחד לקריית חיים, בקרבת אחותי רחל. עם פרוץ מלחמת השחרור יוסף התנדב לצה"ל ושירת חטיבת הראל תחת פיקודו של יצחק רבין. ביוני 1949 הוא שוחרר ואז הגיעו ארצה אחיו דוד סקוצנדק ואמו חנה סקוצנדק מאוסטריה. אחרי זמן קצר השארנו להם את החדר שהיתה ברשותינו ועברנו לקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל. ב-14 ביולי 1951 נולדה בתנו ורד.בשנת 1954 עזבנו את הקיבוץ ועברנו לבקרית ביאליק. בשנת 1956עיברתנו את שם משפחתנו מסקוצנדק להראל, בתיאום עם גיסי דוד ואשתו הלנקה. בשנת 1958 נולד בננו ירון .אז כבר גרנו בוילה קטנה במרכזה של קריית ביאליק. אחרי כ3- שנים הפך בעלי לבעל בית מלאכה ,בשותפות עם שני קרובים. אני הייתי עקרת בית וגם לימדתי עברית את השכנים,עולים חדשים. בשנת 1964 רכשנו לנו דירה גדולה ,בה אנו גרים עד היום הזה
אהבתי ללמידה, השכלה ולמלה הכתובה
מאז שאני זוכרת את עצמי בערה בי תשוקה ללמידה והרחבת אופקי וכן אהבה למלה הכתובה בספר. פלישת הנאצים לפולין באחד בספטמבר 1939 גדעה את השכלתי הפורמלית חדשיים לפני יום הולדתי ה-15 בתום כתה ט. מעולם לא ניתנה לי הזדמנות להמשיך את חוק לימודי. מעולם לא עלה על דעתי להניח לנסיבות חיי הטרגיות לעמוד ביני ובין הגשמת חלומותי לידע, השכלה וכתיבה
לימודים והוראת עברית
כבר בנעורי בגטו, בתנאים שאינכם מסוגלים לדמיין, ניצלתי כל הזדמנות ללמוד את השפה העברית, את הספרות העברית ואת השירה העברית. אחרי השחרור חזרתי לעיר הולדתי לודג' בחיפוש אחרי שרידי משפחתי. כשנואשתי מלמצוא את יקירי בחיים הצטרפתי לקבוצת חברי תנועת גורדוניה וביחד נסענו לעיר נונוטולה שבצפון איטליה (1945) ,שם פגשתי אנשים שלא ידעו עברית כלל. בעזרת למידה עצמית מספרי לימוד בעברית הפכתי את עצמי למורה לעברית בשנת 1946 ואני ממשיכה עד היום. מעולם לא גביתי שכר תמורת עבודתי בהוראה וכל אשר בקשתי הינו הסיפוק מיכולתי לעזור לקליטת העליה ולעולים עצמם. במקביל לגידול ילדי בארץ, לימדתי את עצמי אנגלית דרך קריאה ולאחר ששלטתי באנגלית ברמה טובה תרגמתי ספר מאנגלית לעברית. בין השנים 1969 -1971 למדתי ספרות עברית באוניברסיטת חיפה. בהיותי חסרת תעודת סיום תיכון נאלצתי להסתפק בלימודים כשומעת חופשית (שלא זיכו אותי בתואר ראשון בספרות) למרות שעמדתי בכל יתר הדרישות לתואר